ארכיון
גיליון שביעי, אוקטובר 2016
גיליון שישי, אוגוסט 2016
גיליון חמישי, יוני 2016
גיליון רביעי, אפריל 2016
גיליון שלישי, מארס 2016
גיליון שני, פברואר 2016
גיליון ראשון, דצמבר 2015





 
אספקלריה: כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, גיליון ח, ינואר 2017

טלי וייס, חופש, אקריליק על עץ, יולי 2016
טלי וייס, חופש, אקריליק על עץ, יולי 2016

ל פני כשלושה חודשים פגשתי בפייסבוק משוררת פלאית ושמה צילה זן-בר צור. שיריה כאילו באים ממעמקים של זמן אחר ומקום אחר, מחוברים למקורות השראה גבוהים, אינטימיים ונוגעים במקומות כמוסים בלב. צילה זן-בר צור היא חוקרת פולקלור. ספרהּ כותבת במקל של כורכום יצא לפני כחצי שנה והוא (אני מצטטת מן האתר שלה): 'אסופת סיפורים המגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חוכמתם של זִקני וזִקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן'. פואטיקה זו מחלחלת ליצירתה השירית והיא ממכרת ביופייה. בחרתי להביא כאן שלושה שירי אהבה שלה - צלולים, גבישיים, יפהפיים: זוֹ הַשָּׁעָה לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת / וּלְהַדְלִיק אֶת הַצֵּ'רָאק / בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין / וּלְהַנִּיחַ אֶת רֹאשְׁךָ הֶעָיֵף / עַל שֶׁקַע צַוָּארִי / וְלָשִׁיר לְךָ שִׁיר עָרֹם. עד כה צילה פרסמה את שיריה בפייסבוק, וזהו לה פרסום ראשון בבמה שירית ייעודית.
   בעניין אחר, מגיע גיל שבו אנחנו מלווים את הורינו המזדקנים, הזקנים. יחסי הכוחות משתנים ומתהפכים, הם הופכים לילדים (שלא להגיד תינוקות), ואנחנו הופכים להיות ההורים שלהם. בשיר 'אמא' של רות נצר, מורכבוּת היחסים של אם-בת נמשכת אפילו כשהבת עצמה כבר לא צעירה, והצורך באהבת האם, העניינים הבלתי פתורים והמילים שלא נאמרו - אפילו בשיר הן נאמרות רק בעקיפין ובדרך השלילה: וְטֶרֶם אָמַרְתִּי לָךְ / כַּמָּה רָצִיתִי / מִמֵּךְ // וַעֲדַיִן אֵינִי יְכוֹלָה לוֹמַר לָךְ: / חַבְּקִי אוֹתִי. ובשיר 'המשימות האחרונות שאמי לא הספיקה', שרַי שביט מונה את הדברים שאמה לא הספיקה לפני מותה - לִקְטֹף יוֹתֵר תַּפּוּזִים / לְבַקֵּר שׁוּב בְּקוֹרְפוּ - בבחינת אין אדם מת וחצי תאוותו בידו... לְתַקֵּן אֶת מַכְשִׁיר הַ-VHS / לְהַחְמִיא לְצִיּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל הַיַּלְדָּה / שֶׁמִּתְנַדְנֵד / וּמִתְנַדְנֵד / וּמִתְנַדְנֵד / עַל הַמְּקָרֵר - דברים בלתי גמורים...
   בשיר 'פתאום' מאיה ויינברג מזכירה לנו שלא הכול דבש בזוגיות, ובתוך הביחד יש גם אפיזודות של ריחוק וניכור המתבטאים בשתיקה ובהימנעות מקשר עין. הספה הביתית, שאמורה להמחיש את הנוחות והנינוחות הפיזית והרגשית, הופכת להיות אתר סימבולי של שבר: פִּתְאוֹם תְּהוֹם נִפְעֶרֶת בֵּינֵינוּ. בְּמֶרְכַּז הַסָּלוֹן / הַסַּפָּה נִבְקַעַת. מִצַּד אֶחָד אַתָּה וּמֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי אֵינִי. / לֹא נִרְאֵית לֹא נִשְׁמַעַת. אך גם בתקופת החיזור והתהוות הקשר לא הכול דבש כפי שניתן ללמוד מהשיר 'בגד ים' של עדי אייזן. יש מראית עין של חיים קלילים (וגם השיר עצמו מנסה להיות קליל), וְאִם זֶה לֹא בָּרוּר, / הִנֵּה / תְּמוּנָה שֶׁלִּי מְחַיֶּכֶת, / בְּפּוֹזָה, / בְּבֶגֶד יָם. ואפילו יש בהם סקס. אך מראית העין היא לא הכול, ומתחתיה יש נקודות כואבות וחוסר ודאות.
   השיר 'חיבוק מפרפר' מאת אסטריד קלאוזנר חידתי מעט ובו שלושה בתים סימטריים. כל בית מעמיד סצנה עצמאית, אך אפשר להרגיש בקשר שבין התמונות. השיר מזמין את קוראיו להשלים פערים ולחבר את התמונות למשהו קוהרנטי. ספרהּ של אסטריד קלאוזנר חתול משחק לבדו ראה אור השנה וגם בו שירים רבים ברוח הדאדא והנונסנס. מעניין איך הייתה משתלבת ומתקבלת שירתה אילו חייתה בתקופת הדאדא והסוריאליזם האירופיים. המשוררת והסופרת טל ניצן תרגמה שירים מאת המשורר הקרואטי מירוסלב קירין שביקר בארץ לאחרונה במסגרת פסטיבל שער. שירתו אף היא לכאורה בתחום האבסורד: אֶתְמוֹל הִתְוַכַּחְתִּי עִם מִשְׁקָפַי / כִּי הֵם הָפְכוּ הַכֹּל מִגָּדוֹל לְקָטָן.
   בשיר 'זיתים' של אורנה וגמן מתוארת אישה גמישה - כָּכָה יָשַׁבְתְּ לָךְ / בִּישִׁיבָה מִזְרָחִית - אך כנראה לא עקב תרגול יוגה, אלא עקב אורח חיים הקרוב לטבע: מְשַׂכֶּלֶת רַגְלַיִךְ / תַּחַת הַשְּׂמָלוֹת הָרְחָבוֹת / שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתָךְ / כְּמוֹ עַנְפֵי הָעֵץ / הַנּוֹטִים מִכֹּבֶד הַפְּרִי. האישה עצמה משולה לעץ הפרי, כי האדם עץ השדה, והגמישות שלה כגמישות הענפים. בהקשר הישראלי ייתכן שזו אישה ערבייה בצד הדרך המנסה למכור את מרכולת הזיתים שלה: 'קְחִי אֶחָד, יָא חַבִּיבְּתִי, תִּטְעֲמִי'. (ניתן לקוות שלאחר הטעימה המוצלחת, הדוברת-המשוררת קנתה ממנה כמה קילו זיתים.)
   השיר של איתי עקירב (המוקדש לדארין) הזכיר לי את השורות של לאונרד כהן There is a crack in everything / That's how the light gets in. וּמַשֶׁהוּ מִכָּל פִּצְעֵי הַטִּיחַ שֶׁנֶּאֱסַף עַל הָרִצְפָּה, הֵכִיל בְּתוֹכוֹ עַנּוֹת. לא פוגשים הרבה את המילה 'עַנּוֹת', לא בשפה הדבורה ולא בזו הכתובה. מהי עַנּוֹת? המחשבה הראשונה היא שזה קשור לעֱנוּת ולעוני, אך בדיקה במילון א"ש מעלה את ההפך: עַנּוֹת היא 'השמעת קול זמרה, תרועות שירה'. טוב לדעת.
   נועם ויסמן בשירו 'בית' נותן כמה הגדרות לבית. בית הוא המקום האולטימטיבי שבו אדם אמור להיות הוא עצמו, בלא כל מסכה. הבית הפיזי שהוא מתאר מצטייר כבית כפרי מרוּוח ומואר, מוקף גן פורח, שלא כמו 'פצעי הטיח' בשיר של איתי עקירב, והאור נכנס אליו דרך חלונות גדולים ולא דרך סדק. בשיר של עקירב יש קול עַנּוֹת ובשיר של ויסמן בַּיִת הוּא אֵיפֹה שֶׁהַמּוּזִיקָה נִמְצֵאת / וַאֲנִי רוֹקֵד אוֹתָהּ עַד כְּלוֹת.
   במדור שיר מתוך ספר חדש הפעם ריקי דסקל ומירי גלעד שספריהן ראו אור לאחרונה. אצל שתיהן, כל אחת בנפרד, יש התמודדות עם מחלה, זִקנה ומוות של הורים, קרובים וחברים. אצל ריקי דסקל בֹּקֶר בֹּקֶר הִיא פּוֹקַחַת עֵינֶיהָ / וּבְתִמָּהוֹן שֶׁל יֶלֶד הֶחָרֵד לְאַחֵר לְבֵית הַסֵּפֶר שׁוֹאֶלֶת / וִוי אִיז מַיין מַאמֶא; הצורך באהבת אם הוא כנראה נצחי. גם האם בת התשעים, העומדת לסיים את חייה, כמו ילדה קטנה אבודה מחפשת אחר אמהּ; ואצל מירי גלעד האם נצפית ברגע אינטימי שבינה לבין עצמה: אִמִּי יוֹשֶׁבֶת עַל שְׁרַפְרַף בִּפְאַת הַגָּן / כְּאָמָּן צוֹפֶה עַל מַחֲזֶה שֶׁכָּתַב / וּמְהַנְהֵן לְנֹכַח מוֹפַע חַיָּיו. המסך יורד. סוף.


בברכת אושר ושיר חדש
גבריאלה אלישע

אתר אישי
רשימות על שירה




לראש הדף