דף פותח

ישראל אלירז
  לא מבקש דבר מלבד להיות נוכח
  מה שעבר כאן עדיין כאן
  כשתתבטל הפסולת תופיע הצורה

גלעד מאירי
  ישראלירז: פרידה בשלושה חלקים מישראל אלירז

נועה שקרג'י
  'והכי נורא שלא מתים מזה'

עודד פלד
  בין המילה לנקודת האַל-כתיבה

הדס גלעד
  כוס קפה מאוחרת עם משורר התלם

חוה פנחס-כהן
  המקום שנתן לי שמו

רון דהן
  גפרור בוער בפה (רשימה)
  פגישה עם ישראל אלירז (שיר)

סיון הר-שפי
  שירה מכניסת אורחים (רשימה)
  מחדר לחדר (שירים)

ענת לוין
  הרהור על 'דברים דחופים'

דיתי רונן
  שיחות עם אלירז


הנחיות למחברים + צרו קשר

בניית אתר: גבריאלה אלישע

רזולוציה מיטבית: 1280x800




ארכיון
גיליון שלישי, מארס 2016
גיליון שני, פברואר 2016
גיליון ראשון, דצמבר 2015





 
אספקלריה: כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, גיליון ג, מארס 2016
עודד פלד

עודד פלד

בין המילה לנקודת האַל-כתיבה

ישראל אלירז, לפני הדלת, מֵעֵבֶר לקיץ, הקיבוץ המאוחד, 2006, 112 עמ'.

שירתו של ישראל אלירז שמלאו לו שבעים שנה [ייבדל לחיים ארוכים ופוריים] משולה בעיניי ליין מבציר ישן וטוב ויתרה מזו, יין ההולך ומשתבח עם השנים. אלירז, ש'ערק' משדות הפרוזה, המחזאות ותמלילי האופרות, ועבר לפני כ-25 שנה לחלקת השירה הצנועה, הוא אחד המשוררים הנפלאים והייחודיים שקמו לספרות העברית. אלירז השכיל, במוּדע או שלא במוּדע, לעשות שימוש ברובד האימג'יסטי שבאמצעותו, בין היתר, הוא סולל דרך מיוחדת במינה ומשמיע קול צלול וגבישי. פירושו של דבר, תנועה במרחב התייחסות שונה, כאשר התמונה מחליפה את הסמל, תוך חתירה לצמצום מילולי מרבי ואף הבלעת האני-השר עצמו לעתים. הדגש אצלו הוא על העין המתבוננת ועל הראייה כפריזמה חיונית לדמיון, שבהיעדרה אין אחיזה לממשלת השיר. הניסיון האימג'יסטי לזכות במעֵין אובייקטיביות מוּעד מראש לכישלון. אמת. משורר, צייר ואפילו צלם המבקשים לתאר, כל אחד בכליו-הוא, עץ ביער, אינם יכולים להיות אלא אובייקטיביים יחסית. זאת מן הטעם הפשוט שהם בחרו בעץ מסוים ולא באחר, בזווית התבוננות כזו ולא אחרת. אלירז אינו נופל בפח הזה ודווקא מתוך ריחוק יחסי, דווקא מתוך ההתמקדות בתמונה, בפואטיקה של העין המתבוננת, נוצר אצלו יחס חם ואישי למושאי כתיבתו. לאורך כל דרכו, אלירז אינו 'מסביר' ציפור, אבן או עץ, אלא מציע אפשרויות התייחסות שיש בהן צירוף של התבוננות פנימית בנופי הנפש, בתודעה ובהכרה, עם התבוננות בנוף הארץ-ישראלי. ולא זו בלבד, אלירז ממצה בכתיבתו את חירות הדמיון, משיק למופשט ומשלב בכתיבתו אמירות פילוסופיות מושגיות-קונקרטיות. למעשה, זהו ניסיון לגעת 'בבטן הרכה' של זווית ההסתכלות האובייקטיביסטית ולפענח את המהות ה'ציפורית', ה'אבנית', ה'עצית', וכו'.

הספר שלפנינו משקף תמורה מסוימת בשירת אלירז. פוחת משקלם של היסוד התיאורי ושל ההתבוננות באובייקטים חיצוניים, ואל פני השטח מגיעים יותר ויותר זיכרונות המוליכים להרהורים על אודות סוף הדרך. העין המתבוננת מפנה את מקומה במידה רבה לעין ההוגה: "האור הנכנס אל הילד הוא/הפרח העומד מֵעֵבֶר לחלון//ונאבק עם החרקים על/האדום האינסופי//שלא חדל לנוע אל השמש.//"דַּמֵּה שאתה עוד הילד של זיכרונותיךָ".//הִשְׁתַּחֲוֵוה מול המָאגִי המכיל ילקוט/קלמר דיו נייר-סופג גיר מַחַק/צבעי-עץ מחדד חשבונייה//מחוגה, כיס, כיס בתוך כיס./הכול כיס" [האור הנכנס אל הילד, עמ' 7]. זו דרכו של אלירז - קטלוג לקוני של עצמים והיגדים שמתוכו הוא מחלץ את החד-פעמי, את רגע הקסם; כך הוא אורג מפרטי חיים קטנים את ה'יש' הגדול שפֵּשֶׁר אין לו, כך הוא תוהה על סודות המצב האנושי והופך את ההתבוננות, את המבט לאחור, את תהליך ההיזכרות עצמו, לצלילים זכים, לנס של שיר: "יצאתי מן המקום אליו/לא אשוב לעולם//ולא זכרתי היכן הֶחֱנֵיתִי את נפשי/והאם נותר ממנה דבר/שהוא נצחי.//מישהו אמר לילד, הַבֵּט, ניתָן עוד לראות.//הוא אומר: זו היד שלי/וזו היד המצביעה/על היד שלי..." [יצאתי מן המקום, עמ' 21]. אך טבעי הוא שבהגיעו לגיל שבעים יערוך משורר חשבון נפש הגותי-פואטי, ייזכר בעבר וישאל את עצמו לאן מועדות פניו ומהו ערכה של שירה, בסופו של דבר: "אפשר לכתוב, אבל אי-אפשר באמת לכתוב." מצהיר אלירז וממשיך, "כפי שהשעה היתה יפה, היא/לא תהיה עוד." הווה אומר, אולי אי אפשר כלל להנציח את הרגע החולף. והשורות החותמות שיר זה הן: "איך נדע עד כמה נכון שנלך אחורה/בתוך עצמנו?//אני יושב על עקבַי ועושה את חשבוני/בתוך בדולח ערב הקיץ" [אפשר לכתוב אבל אי אפשר, עמ' 26]. השפה מוחקת את הזיכרון, לאמתו של דבר - כך טוען המשורר בשיר ארס-פואטי מרתק: "הזיכרון והלשון המוחקת אותו/הם עניין אחד//שפעם יתממש לפנינו בכאב/ופעם ייעלֵם מאחורי יְפִי/התגלותו בשיר.//כל זה נראה כאש עצורה מאחורי הערפל.//איש לא ראה שהייתי פתאום לאחֵר/מבלי שאדע מתי..." [הזיכרון והלשון המוחקת אותו, עמ' 27].

אין התחכמות בשירת אלירז. הוא עושה את דרכו במרחב מתעתע-לעתים של חושים ותחושות על-מנת להגיע אל מה שמֵעֵבֶר לו, אל המטפיזי, תוך חיפוש אחר אינספור חיבורים בין עפר ורקיע, בין סתמי למופלא, בין המילה לנקודת האַל-כתיבה. זיכרונות ילדוּת ותמונות הורים שהלכו לעולמם משַׁווים לקובץ השירים שלפנינו ממד אישי יותר, צבעים חמים יותר. המשורר המישיר מבטו אל סוף הדרך, מובן שישוב אל ראשיתה: "שם, בתוכי, ליד/הדברים הלא גמורים/הייתי, כך נדמה, למה שהנני.//כל חיַי היו לפנַי ולא ידעתי מה/עושים עם הידיעה הזאת.//ולא היה די זמן בידי הילד/לברר אם היה זה הלך/נפש בלבד//כאילו עמד וגזר את הכיסים/מבגדיו ואין לו איפה/לקבל ולהסתיר//או היתה זו יקיצה אל חיים חדשים/שלא יחדלו להתהוות" [שם, בתוכי, ליד הדברים, עמ' 38].


* מאמר זה פורסם בגרסה שונה בגיליון חגיגי של דימוי (בעריכת חוה פנחס-כהן, גיליון 29, אביב תשס"ז) שהוקדש לישראל אלירז במלֹאת לו שבעים שנה.


© כל הזכויות שמורות למחברים


לראש הדף