דף פותח

ישראל אלירז
  לא מבקש דבר מלבד להיות נוכח
  מה שעבר כאן עדיין כאן
  כשתתבטל הפסולת תופיע הצורה

גלעד מאירי
  ישראלירז: פרידה בשלושה חלקים מישראל אלירז

נועה שקרג'י
  'והכי נורא שלא מתים מזה'

עודד פלד
  בין המילה לנקודת האַל-כתיבה

הדס גלעד
  כוס קפה מאוחרת עם משורר התלם

חוה פנחס-כהן
  המקום שנתן לי שמו

רון דהן
  גפרור בוער בפה (רשימה)
  פגישה עם ישראל אלירז (שיר)

סיון הר-שפי
  שירה מכניסת אורחים (רשימה)
  מחדר לחדר (שירים)

ענת לוין
  הרהור על 'דברים דחופים'

דיתי רונן
  שיחות עם אלירז


הנחיות למחברים + צרו קשר

בניית אתר: גבריאלה אלישע

רזולוציה מיטבית: 1280x800




ארכיון
גיליון שלישי, מארס 2016
גיליון שני, פברואר 2016
גיליון ראשון, דצמבר 2015





 
אספקלריה: כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, גיליון ג, מארס 2016
גלעד מאירי

גלעד מאירי

ישראלירז: פרידה בשלושה חלקים מישראל אלירז

ממוארים

לכאורה, זה מוזר לחשוב על אדם בן שמונים כמי שנלקח בדמי ימיו, אולם במקרה של אלירז מלווה אותי התחושה של פרח שנקטף בעלומיו. לדידי, מותו של אלירז דומה לרגע דרמטי בו מפסיקים לילד את המשחק באמצע, ללא התראה. התשוקה העזה שלו לשירה יצרה את התחושה האשלייתית של נצח בפעולה. הוא עבד על שירתו יומם ולילה: כמו כל בעל מלאכה אחר התייצב מדי בוקר בסטודיו שלו וכתב. לכן כשהייתי שואל אותו אגב אורחא מה הוא עושה היה מתעצבן ואומר 'היית שואל מוסיקאי מה הוא עושה? לא, כי ברור שהוא עוסק במוסיקה'. הרגישות של אלירז מובנת לי גם על רקע זה שלא מצפים ממשורר לעסוק אך ורק בשירתו, כי לא מתפרנסים ממנה.

אלירז היה נוהג להגיע למשרדֵי 'מקום לשירה' ולהביא לנועה שקרג'י ולי את ספרו האחרון. זכור לי שהגיע עם ספרו 'אלזה'. אלו היו עשרת ימי תשובה והוא סיפר לנו שהספר הזה הוא סגירת מעגל. בהיותו בן חמש היה מצטרף לחבורת פרחחים שנהגה לזרוק אבנים על אישה מוזרה עם כובע אדום שהילכה ברחובות ירושלים. זו היתה אלזה לסקר שילר. על רקע ימי תשובה שקרג'י אמרה לו ש'אלזה' הוא תיקון גדול ואלירז הנהן בכאב.

אלירז הוזמן לקרוא שירה במופע הפתיחה של 'מטר על מטר' השמיני (29.9.15) שניהלתי עם שי דותן ונועה שקרג'י. כשצלצלתי לתאם תיאומים אחרונים אמר לי שהוא מסרב לבוא. הוא התעצבן ששלחנו לו חוזה. הוא אמר לי שבין חברים זה לא עובד ככה. לאחר שהבהרתי לו את המשקל הבלתי סגולי של הפורמליות הוא התרצה ואמר שיבוא "רק בשבילי". זה היה רגע בו הבנתי שמתחת לרצינות של אלירז קיים געגוע מפתיע לאינטימיות שכונתית.

בפגישה האחרונה עמו במקום לשירה (18.11.15) ברחוב עמק רפאים 43 הוא הביא לנו את 'מה יהיה אחר כך' העוסק באביו ובילדותו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שוחחנו באופן מפתיע על הירושלמיות שלנו ועל שורשי משפחתי בשכונת הכורדים (שאיננה רחוקה משכונת ילדותו, כנסת). באותה פגישה הצעתי לו יוזמה של שקרג'י: להפיק עבורו מופע שבו יקרא את 'דלת אדומה' מכריכה לכריכה בחאן. הוא אמר שזה חלום חייו, אלא שהוא לא זכה להגשימו. בשיחתנו הטלפונית האחרונה על אודות המופע סיכמנו שנמתין לראות אם הוא יתגבר על מחלתו. סיימנו את השיחה ואז הוא צלצל מיד שוב ואמר לי: 'אני רק רוצה להגיד שאני אוהב אתכם'. אלו היו המילים האחרונות שאמר לי.


אלירזן

שם משפחתו המקורי של ישראל אלירז היה רוטשטין. הבחירה באלירז היא מניפסטית: הוא ניסח בכך את הכיוון (אלי) שאליו ירצה לפנות (רז). לכן הוא ניסה בכל מאודו לחמוק מניסוח הפואטיקה שלו כמו מכלא - הוא רצה לשהות ברז. לאור זאת היה קשה לכתוב על אודות שירתו בלי לזכות ממנו לאחר מכן לשיחת טלפון, למכתב או לפגישה (כידוע, התנזר מדוא"ל), אשר מטרתם בין השאר לדייק את הגדרות הטקסט. ייתכן שהתנהלותו עיכבה במעט המשגה חדה יותר של מהלכיו המרכזיים. מכל מקום, אחת הסיבות לכך שאלירז ביקש להישאר מחוץ לגדרות ההגדרה היא תפיסתו הזן-בודהיסטית.

אלירז של אחרי 'טיול' (1987) עשה מאמץ מודע להתמודד עם בעיות המהות והקביעות האשלייתיות. לפי הבודהיזם אין מהות וממילא אין קביעות. לדוגמה, האדם ישראל אלירז הוא אוסף של תכונות וחומרים המרכיבים אותו התלויים באינספור מרכיבים אחרים שיגדירו אותו למשל, ללא הזרע והביצית של הוריו, המזון שהוא אוכל והאוויר שהוא נושם אין אלירז. מכאן, אלירז בעקבות הבודהיזם שלל את תפיסת האני: 'אִם יָבוֹא מִי וְיִשְׁאַל,/ יֵשׁ פֹּה אִישׁ? אֹמַר אֵין' ('דלת אדומה' 2009, 28). זה האומר 'אין אני' הוא האני השולל את האני ובמילים אחרות, אני שאיננו ניתן להגדרה אחת מהותית וקבועה.

השפה מקבעת את אשליות המהות והקביעות. לדוגמה, המילה שולחן מתייחסת לאינספור שולחנות אפשריים, אלא שהמילה שולחן מתייחסת לאידיאה בלבד שאיננה קיימת במציאות, אלא בדמיון. השיר הבא (ללא כותרת) ממחיש זאת היטב: 'בַּכִּירָה הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת הַיּוֹם,/ יוֹם שְׁלִישִׁי, תַּחַת שֵׁם אַחֵר// וְאֵין הִיא עוֹנָה עַל הַשְּׁאֵלָה,/ מָה יִהְיֶה// מִלְּבַד קוֹלוֹת מְלָאכָה מְדֻיָּקִים/ וְרֵיחַ שֶׁל גַּחֲלֵי עֵץ// נוֹתְרָה רַק הַנְּקֻדָּה שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת לַהֲרִיסָה// אֲנִי מַבִּיט בָּהּ וְאֵין/ הַרְבֵּה מַה לִּרְאוֹת// בֵּין הַבָּתִּים בָּתִּים. בֵּין/ הַדְּבָרִים דְּבָרִים' (שם, 36). המשורר מתאר את המציאות וטוען בו זמנית שהמציאות המתוארת איננה זו המתוארת, אלא אשליה לשונית; למציאות יש רק שמות, אלא שהשמות מתייחסים בהכללה למה שהם מסמנים ולא לאובייקטים הייחודיים הנחווים באופן חד-פעמי בחושים. מכאן שהמציאות היא אוסף דינמי ומשתנה של פעולות וחוויות, אשר ניתן לקלוט אותה ישירות רק בהווה, בכאן ובעכשיו.

אלירז ביקש בשירתו להמחיש את הסתירות שהעמדה הבודהיסטית יוצרת על ידי אמצעים ספרותיים הולמים כמו פרדוקסים (שתוארו לעיל) ופרגמנטים הממחישים את הקיום המקוטע, הבלתי קבוע (הדהרמות הבודהיסטיות). למעשה, זו פואטיקה זהירה של צמצום נזקי השפה החוגגת את ההליכה הלירית בין הטיפות. למרות שמעת לעת שירת אלירז התייחסה במפורש ואף ברמז למקורות זן-בודהיסטיים, היא לא עסקה בהצהרות ולכן לא עטתה בראש חוצות גלימת נזיר, קרי, היא לא הייתה בשירות גורם חיצוני. שירתו הייתה מעבר לשיח כזה או אחר, כי היא ביקשה להיות ברוח הזן, הדבר לעצמו - שירת ישראל אלירז.


עיין ערך

בשנת 2009 נדרשתי להכין ערך על אלירז ל'לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים'. בגין הפקה לקויה נכתבו שני ערכים והערך שכתבתי לא שולב בספר. לאחר השוואות בין הערכים מצאתי שבערך שלי יש מידע רלוונטי שלא נכלל בקובץ ולהלן הערך המעודכן.

ישראל אלירז היה משורר, סופר, מחזאי, מתרגם, עורך ומבקר. הוא למד בבית הספר היסודי אליאנס ובבית הספר התיכון מעלה בירושלים. קיבל תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית ותואר שני בספרות משווה באוניברסיטת תל אביב. למד בסורבון בחוג ללימודי תיאטרון ובמקביל למד באוניברסיטה הבינלאומית של תיאטרון האומות שבפריז (1965-1967). כתב תסכיתי רדיו לקול ישראל וביקורות ספרות עבור ידיעות אחרונות, משא, עכשיו ועל המשמר. היה מורה בגימנסיה העברית. ממייסדי מכון כרם להכשרת מורים ובו לימד ספרות ואמנות.

אלירז החל את דרכו כמחזאי וכסופר. פרסומו הראשון היה המחזה 'ביבר המנוולים' (עכשיו, גיליון 3-4, 1959). כמו כן פרסם שלושה רומנים ('נדנדות פח' 1963; 'קיץ של זהב' 1967; 'מסע' 1976) וספר סיפורים קצרים ('עופות אחרונים', רישומים: אברהם אופק, 1965), אולם החל מ-1980 התמקד כמעט אך ורק בשירה. זהו מהלך חריג: רוב המשוררים עושים את הדרך ההפוכה - משירה לפרוזה. אפשר לשער שרוב המשוררים הנוטשים את השירה לטובת הפרוזה מבטאים ייאוש קיומי מחוסר התגמול שיש בשירה, ואילו אלירז ביטא את הייאוש העמוק מהפרוזאי, בעיקר מהבלי העולם הזה. ולא רק זאת, אלא אף זאת: הוא כנראה, המשורר הישראלי שהוציא לאור את מספר ספרי השירה הרבים ביותר בשירה הישראלית ובזמן הקצר ביותר (36 ספרי שירה בעברית, כאשר שניים מהם אסופות ('אמצע 1980-1990' 1991; 'דברים דחופים' 2010). למיטב ידיעתי, בין השנים 2008-2000 הוא פרסם גם חמישה ספרי שירה בצרפתית שטרם תורגמו לעברית.

שניים מספרי שירתו הראשונים פורסמו תחת השם ג'ורג' מתיא איברהים ('דרך בית לחם' 1980, שהוא אף ספר שיריו הראשון; ו'הר פתוח' 1984), כאשר במהדורות הראשונות שמו של אלירז מופיע כמתרגם הספרים מצרפתית.

נושאי שירתו העיקריים של אלירז הם: תיאור יופיו האקזוטי של הטבע (גם העירוני) ושל פסטורלת המרחבים, ובעיקר של ירושלים והכפרים הערביים סביבה, הגליל ומעט מזרח ארצות הברית; הגות ופילוסופיה: משמעות הקיום, חלופיות הזמן, הממשות, מקום, זיכרון, תנועה, בית, ילדות, האסתטי והמזרח (מתרבות ערב ועד תרבויות ודתות הודו וסין); מערכות יחסים זוגיות; מסעות פנימיים וחיצוניים; אמנויות השירה, הציור והמוזיקה המעוצבות בין השאר דרך דיאלוגים עם עשרות יוצרים ישראליים ומערביים, בעיקר מודרניים המבטאים את אופייה הרב תחומי של יצירתו: יוסף זריצקי ('קצה קשה' 1989), צ'סלב מילוש, אביגדור סטימצקי ('עניינים מקומיים' 1991), פרנצ'סקו קלמנטה, אברהם אופק, אביגדור אריכא, רפי לביא, אלן גינזברג ('לבנות את החדר הנוסע' 1995), יואל הופמן ('אֵשׁ אִטִּית' 1997), י"ס באך ('איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם' 2005), חיים גורי ('דו"ח מודד הקרקעות' 2005), יונה וולך ('לפני הדלת, מעבר לקיץ' 2006), דליה רביקוביץ ('מחברות חורף' 2007), אברהם סוצקבר ('הלא יאמן פשוט ישנו' 2007), ישראל פנקס ('פנקס קטן על ישראל פנקס' 2016) ועוד.

שירתו מתבוננת במציאות מנקודת תצפית החוקרת אובייקט אסתטי וממעטת לעסוק ישירות במציאות היומיומית למשל, בביוגרפי ובאקטואלי. המחקר הוא מושגי, אנליטי ומדיטטיבי, כפי שמרמז בית הפתיחה של שיר מס' 4 במחזור 'מיניאטורות קלמנטה': 'תַּרְגֵּל אֶת הָעַיִן/ כְּאִלּוּ יָשַׁבְתָּ בְּתוֹכָהּ/ בֵּין הַנִּרְאֶה לַלֹּא-נִרְאֶה' ('מיניאטורות קלמנטה ושירים אחרים' 2001).

הפואטיקה של אלירז לירית, רומנטית, סוגסטיבית ופיגורטיבית. היא נוטה לעתים למופשט ולאניגמטי (לפעמים אף בנוסח המזכיר קואן), אך הטון השיחתי מרכך את האניגמה. למרות גובהה הלשוני של שירתו משולבות בה נגיעות עגה. לעתים רחוקות משולב הומור דק, למשל הבית הראשון בשירו 'עץ נוהג במדיניות דלת פתוחה': 'עֵץ נוֹהֵג בִּמְדִינִיּוּת/ דֶּלֶת פְּתוּחָה - בָּא/ מִי שֶׁבָּא רִאשׁוֹן תּוֹפֵס רִאשׁוֹן' ('דבר מתוך דבר' 1982). מבחינה מבנית רוב שיריו אינם מעוצבים באמצעות צורות ספרותיות פורמליות, אולם רבים מספרי שירתו מוותרים על השיר הלירי התחום הרמטית ונוטים לרצפים פרגמנטריים דמויי פואמה ולמחשבה קונצפטואלית ונרטיבית, למשל 'תבור' (1999) מוקדש כולו לתיאור ההר וסביבותיו ו'הלדרלין' (2002) ו'ארוחת ערב עם שפינוזה וחברים' (2006) מוקדשים לדיאלוגים עם הלדרלין ושפינוזה. לעתים יש לקונצפטואליות גם אופי צורני, למשל רוב שירי 'טיול' (1987) מעוצבים כקופלטים. מספר זה והלאה הפך הבית הקופלטי המינימליסטי (שלעתים חורג לשורה חסרה או נוספת) למוטיב חוזר ומאפיין של שירתו בהיותו סינתזה מקורית ומאופקת המשלבת בין הייקו לאימג'יזם. רצף הבתים הקצרים יוצר מקצב ורווחי נשימה שמחד גיסא מקלים על האינטנסיביות של הקריאה ומאידך גיסא, מקשים מעט על הקריאה עקב הפירוק לפרגמנטים. אחת מהתוצאות של הפרגמנטיות היא פוטנציאל של שורות שירה פתגמיות.

הבין-תחומיות של אלירז באה לידי ביטוי בדרכים שונות. ארבעה מספרי שירתו מלווים ביצירת האמנית רחל בן-סירא: 'הלדרלין', 'איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם', 'ארוחת ערב עם שפינוזה וחברים' ו'דלת אדומה' (2009). לאחרון מצורפים תקליטור ופרטיטורת יצירתו הקמרית של עודד אסף לכינור ולצ'לו המקיימת דיאלוג עם שירת אלירז. אלירז גם שיתף פעולה עם הציירים שוקי בורובסקי ב'הבט' (2012), אלכס קרמר ב'אלזה' (2014) וקתרין בול ב'איש יושב ומביט / באגסים הבוערים / באמצע הלילה' (2016).

בין השנים 1968-1988 כתב תשעה מחזות שהוצגו בתיאטראות ובפסטיבלים. חלקם כונסו בספרים: 'שלוש נשים בצהוב', 'הדוב' ('מורד ומלך') ו'רחוק מן הים-רחוק מן הקיץ' כונסו ב'שלושה מחזות' (1966); 'הלוך חזור' (1970); 'הלילה האחרון', 'לפני' ו'ביבר המנוולים' כונסו ב'הספר הקטן' (1983). שאר מחזותיו: 'החי על המת' (תיאטרון לילך 1971), 'הפרוטוקולים הפרסיים' (החאן 1973) ו'כנפיים' (התיאטרון העירוני חיפה 1979). בין השנים 1971-1996 כתב שש ליבריות אופרה למוסיקה של יוסף טל שהוצגו בישראל ובאירופה, שלוש מהן ('אשמדאי', 'מצדה-967', 'הניסיון') פורסמו ב'הספר הקטן' (1983).

תרגם מגרמנית אופרה של ארנולד שנברג ('משה ואהרן' 1974), ומצרפתית מחזות של קלוד קונפורטס ('המאראתון' 1976) ופייר אסקארי ('חיי מולייר' 1977) ושירים של ברנרד נואל ('אתר דו שיח' 1999). אלירז היה גם עורך: ערך את 'הוראת הספרות כמקצוע משולב באמנויות בביה"ס העל יסודי' (1979), 'סיפור יונה: אנתולוגיה ספרותית משווה' (1980) ואת האנתולוגיה 'אהבת סופרים' (1984).

רבים מספרי שירתו תורגמו לצרפתית, חלקם בתרגומו שלו, מהם 15 ספרי אמן בצרפתית. שירים נוספים תורגמו לאנגלית, לגרמנית, לצ'כית, לסלובנית, לאיטלקית ולשפות נוספות.

ספריו זכו בפרסים הבאים: 'נדנדות פח' ו'דו"ח מודד הקרקעות' בפרס אקו"ם (1963, 2003); 'הלדרלין' בפרס נתן אלתרמן (2002); 'פה קרוע' ו'תבור' בפרס הקרן לספרות יפה מיסודן של עיריית ירושלים והאגף לתרבות וקרן ירושלים (1992, 1999); 'בשבח הדברים החולפים' (2013) זכה בפרס ברנר. אלירז זכה בפרס ביאליק לשירה (2008) ושלוש פעמים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול (האחרונה ב-2009). מחזותיו 'שלוש נשים בצהוב' ו'הדוב' זכו בפרס ראשון מטעם המועצה לתרבות ואמנות (1963, 1965).



© כל הזכויות שמורות למחברים


לראש הדף