דף פותח

ישראל אלירז
  לא מבקש דבר מלבד להיות נוכח
  מה שעבר כאן עדיין כאן
  כשתתבטל הפסולת תופיע הצורה

גלעד מאירי
  ישראלירז: פרידה בשלושה חלקים מישראל אלירז

נועה שקרג'י
  'והכי נורא שלא מתים מזה'

עודד פלד
  בין המילה לנקודת האַל-כתיבה

הדס גלעד
  כוס קפה מאוחרת עם משורר התלם

חוה פנחס-כהן
  המקום שנתן לי שמו

רון דהן
  גפרור בוער בפה (רשימה)
  פגישה עם ישראל אלירז (שיר)

סיון הר-שפי
  שירה מכניסת אורחים (רשימה)
  מחדר לחדר (שירים)

ענת לוין
  הרהור על 'דברים דחופים'

דיתי רונן
  שיחות עם אלירז


הנחיות למחברים + צרו קשר

בניית אתר: גבריאלה אלישע

רזולוציה מיטבית: 1280x800




ארכיון
גיליון שלישי, מארס 2016
גיליון שני, פברואר 2016
גיליון ראשון, דצמבר 2015





 
אספקלריה: כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, גיליון ג, מארס 2016
הדס גלעד

הדס גלעד

כוס קפה מאוחרת עם משורר התלם

קראתי על מותו של אלירז בבוקר יום שלישי. חשבתי: הייתי רוצה לשמוע ממנו איך זה. איך חוותה את המעבר תודעה ערה כשלו? איך היה מתאר את זה? אילו הייתה מילה אחת שאפשר לשגר על גלויה מהשער הגדול, מה היא הייתה? באחד משיריו הוא כתב: "אם תאמרי לי, יש מקום מרגש בתוך השפה / למילה אחת בלבד - יופי / היא המילה". קורה לפעמים (פעמים נדירות) ששורה אחת היא בסיס יציב לחברות.

ערב מותו של ישראל אלירז צילמתי שיר שלו והבאתי לסדנת הכתיבה שאני מנחה. זה לא עניין מיסטי, זה דבר שקורה מפעם לפעם. בסדנה אחרת, אמרה לי אחת הכותבות, שחבל שהוא לא רואה איך הספר שלו נראה - זה היה מחמיא לו מאוד - קרוע ומודבק בכמה שכבות סלוטייפ ומסומן בפתקיות ובאוזני סוד-כמוס. כל אחד היה רוצה לראות את הספר שלו ככה, כל כך משומש.

אמנם לא מיסטי, ובכל זאת, זה היה הערב האחרון שלו בעולם הזה, וכשמישהו קרוב מת (אפילו שזו קרבה חד-צדדית כביכול, זו עדיין קרבה), את חושבת מה היה הדבר האחרון שאמרתי, שהוא אמר. השיר שצילמתי ערב מותו היה מאלה שלא שמתי לב אליהם עד עכשיו, וגם ברגע זה שבו אני כותבת ומחפשת את השיר, אינני מצליחה למצוא אותו. אני מדפדפת בספר 'דברים דחופים' ורואה משפטים שסימנתי: "אף אחד לא הכין אותי לסוף הילדות", "אני בא אל האמצע הרוצה בי", "מתי למדתי, מה שאבד לי / איננו בהכרח אבוד?", "למצוא בבוקר את הבית במקום שהונח אמש / לא לגמרי עניין מובן מאליו". אני יכולה להתגורר בכל משפט כזה במשך עונה ארוכה.

קראתי לו משורר התלם. יש מי שמחפשים שפה חדשה בכל ספר (עכשיו דמייני אותו הופך בביטוי: "להמציא את עצמך מחדש"). ישראל אלירז כתב מבאר אחת, חרש את אותו תלם, עונה אחר עונה. הוא סירב להלחנה של שיריו. יש להם מוזיקה משלהם, אמר. אני פותחת בספר: "העולם מחזיק בידי ואני לא".

אני חושבת שעליי לנטוש את חיפוש הרמזים. לתת לשיר האחרון להופיע בזמנו הנכון. לא לחפש בכוח. מישהי לחשה לי ליד דלת, אחרי שהתוודיתי שעוד לא נפרדתי ממנו כמו שצריך: "הוא הרגיש שהוא עשה בחיים כל מה שהוא רצה". רצתה להניח את דעתי, ואולי על דעתי לנוח: לא תיכנס שיחה מן העבר האחר, די בגדה הזו. הרי אם היה יושב פה לידי, היה ודאי מחזיר אותי אל כתמי הקפה שנותרו במעלה הכוס, עתידות לא קוראים בתחתית אלא קרוב למקום שבו מונחות השפתיים. כשאת שותה, חשבי על יופייה של המילה לגימה. כל כך הרבה פנים חד-פעמיים בתנועה מתמדת סביבך. האביב יושב בתוך האביב כמו מים בתוך אגרטל. חשבי על הדברים שכל עוד, שבו בזמן. ה ש ת א ו ת היא הרי מילה שנמתחת כאופק.




השיר מתוך: ישראל אלירז, דברים דחופים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2010.

8 באפריל 2016


© כל הזכויות שמורות למחברים


לראש הדף