דף פותח

ישראל אלירז
  לא מבקש דבר מלבד להיות נוכח
  מה שעבר כאן עדיין כאן
  כשתתבטל הפסולת תופיע הצורה

גלעד מאירי
  ישראלירז: פרידה בשלושה חלקים מישראל אלירז

נועה שקרג'י
  'והכי נורא שלא מתים מזה'

עודד פלד
  בין המילה לנקודת האַל-כתיבה

הדס גלעד
  כוס קפה מאוחרת עם משורר התלם

חוה פנחס-כהן
  המקום שנתן לי שמו

רון דהן
  גפרור בוער בפה (רשימה)
  פגישה עם ישראל אלירז (שיר)

סיון הר-שפי
  שירה מכניסת אורחים (רשימה)
  מחדר לחדר (שירים)

ענת לוין
  הרהור על 'דברים דחופים'

דיתי רונן
  שיחות עם אלירז


הנחיות למחברים + צרו קשר

בניית אתר: גבריאלה אלישע

רזולוציה מיטבית: 1280x800




ארכיון
גיליון שלישי, מארס 2016
גיליון שני, פברואר 2016
גיליון ראשון, דצמבר 2015





 
אספקלריה: כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, גיליון ג, מארס 2016
ישראל אלירז

ישראל אלירז

כשתתבטל הפסולת תופיע הצורה



בין זה לזה נכתבו החתיכות

הָאֵלֶה מתוך איזו מנוסה או
תהייה מפני מה שאין
לחמוק ממנו.

וכבר קורה זה שפחדנו מפניו.

אמרתְ "הרי נדמה היה שכבר
עברנו את התקופה הקשה,
ולא".

לפני שנים מצאתי אצל גנסין
איזו אמירה שלא הרפתה:
"מנוסת הנפש לדבר אחר"

עדיין איני יודע מהו ה ד ב ר
ה א ח ר הזה אבל אדע
כמו בגילוי פתאומי




שם עמדנו מאחורי אחרהצהריים
כמה שעמדנו עד שהשחירו
שלושת העצים.

פתאום באמצע החיים נגרפנו אל מה
שמֵעבר לו עומדת פראית אי-
הידיעה על עצמנו.

"האש שדימינו שכבתה לפנֵי
זמן רב המשיכה לבעור
בעומק האדמה"

החלום בא לפנֵי או אחרֵי זה?

אחרכך אמרתְ: "הבט, ניתָן עוד לראות".
ראיתי, נגעתי בנמלה שעמדה
על עלֶה ואכלה עלֶה

הִנחתי לה. היא קמה והלכה.





הכול נֶאמר. ואז להיווכח שהכול
אמנם נֶאמר.

לשבת לשתוק, עכשיו שלשתוק הוא מבחן.

מה יחלץ אותנו מן הבושה
להתנחם ביכולות הריב
בסוף אוגוסט

כוחותי לראות את חיי האמיתיים
(שמֵעבר להם מסתיימת הידיעה
על עצמי)

כָּלים. פה ושם נותרו כמה
שאלות. עכשיו עלי להביט
בַּענן הסתלקותן.

אני כותב "כך זה לא יכול
להימשך" ומוחק





כל מה שיִקרה מאוחר יותר בחיי
מקדים עכשיו וקורה בַּשפה
וגורר אחריו בושה

הבטתי בידיעה הזאת העומדת
לפנַי כמו החיות המחייכות
החתוכות בעץ על כַּרְכּוֹב

הארון. היה אז סתיו, עכשיו קיץ. מחר סתיו.

הסנוניות תופסות ראשונות שמתבשל משהו רע.

צריך להקשות קצת על הלשון כדי להתעורר
אל הידיעה שאין להשווֹת
כל דבר למוסיקה

להיאחז, כל עוד אפשר, בַּתבונה
שהיא סוג של זעם כנגד
"המֵעבר מִזה"





איש בא מאחורי העץ ועובר וְ
חוזר ועומד ליד העץ אינו
יודע מהיכן יגיע מה.

הוא מניף נחיריו אל עֵבר מה
שעומד לחלוף.

הוא מדמה שאין מי שמביט בו.
אני מביט בו. עד מתי. עד
שחזרתי הביתה.

ישבנו, אני ועוד מי, אַת, ליד השולחן
ודיברנו על דברים אחדים, לא על
אלה שהיה עלינו כנראה לדבר.

דיברנו לאט, בשקט, מקווים שהדברים
שעלינו לדבר עליהם אמנם יעלו

בינינו. בָּזה אפשר היה להתחיל



פורסם לראשונה בשיר חדש (מקוון), דצמבר 2004.


© כל הזכויות שמורות למחברים


לראש הדף