דף פותח

ישראל אלירז
  לא מבקש דבר מלבד להיות נוכח
  מה שעבר כאן עדיין כאן
  כשתתבטל הפסולת תופיע הצורה

גלעד מאירי
  ישראלירז: פרידה בשלושה חלקים מישראל אלירז

נועה שקרג'י
  'והכי נורא שלא מתים מזה'

עודד פלד
  בין המילה לנקודת האַל-כתיבה

הדס גלעד
  כוס קפה מאוחרת עם משורר התלם

חוה פנחס-כהן
  המקום שנתן לי שמו

רון דהן
  גפרור בוער בפה (רשימה)
  פגישה עם ישראל אלירז (שיר)

סיון הר-שפי
  שירה מכניסת אורחים (רשימה)
  מחדר לחדר (שירים)

ענת לוין
  הרהור על 'דברים דחופים'

דיתי רונן
  שיחות עם אלירז


הנחיות למחברים + צרו קשר

בניית אתר: גבריאלה אלישע

רזולוציה מיטבית: 1280x800




ארכיון
גיליון שלישי, מארס 2016
גיליון שני, פברואר 2016
גיליון ראשון, דצמבר 2015





 
אספקלריה: כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, גיליון ג, מארס 2016
רון דהן

רון דהן

גפרור בוער בפה: על הפואמה 'ליד המים' לישראל אלירז*

אני מודה, קשה לי לכתוב על שירתו של ישראל אלירז, פעמיים. פעם ראשונה כי לנסות למלל את שירתו של אלירז זה לחטוא למהות השירים שלו שהיא, כפי שאני תופס אותה, המרווח שבין לבין, זה שלעולם יהווה מרחב של טעות כי לא ניתן להגדירו. ופעם שנייה כי אין לי מושג מהיכן להתחיל, ולא במובן הכרונולוגי של התחלה אלא במובן עמוק יותר - איך מתחילים לתאר מעגל מושלם, ספירלה? מאין מושכים את החוט הראשון שיפרום את הפקעת הנהדרת של שירת אלירז?

אולי נתחיל מדרור בורשטיין שאחרית הדבר שלו למבחר שירתו של אלירז - דברים דחופים - היא אחד הטקסטים המענגים שסופר ומשורר כתב על משורר אחר. באחרית זו הוא דן בשאלה 'איך אלירז יכול לשנות את חייך', ובעצם עורך היכרות עם מוטיבים מרכזיים בשירת אלירז, מעין 'מדריך' לקורא של אלירז.

אבל אני כבר שבוי. אלירז שינה את חיי ביום שלקחתי לידיי את ספרו בשבח הדברים החולפים (הקיבוץ המאוחד, 2010). אולי אפילו לפני זה, יאמר אלירז, עוד בהתכוונות, בהליכה בין מדפי הספרים, ואולי עוד לפני כן, לפני היותי, אולי.

לא, אין לי עניין לשכנע את הקורא שאלירז יכול לשנות את חייו. אני מניח זאת ממילא. אני רוצה להבין למה אני נותן לו לעשות זאת. אולי נתחיל מזה (מה זה כבר משנה):

אֲנִי נִכְנָס לַמַּיִם
וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁאֲנִי
נִכְנָס בַּמַּיִם

(עמ' 57)
פשוט, לא? המים הם קודם כול חוויה אובייקטיבית. יש מים, יש גוף, יש רצון, אני נכנס למים. אבל לא, תשומת הלב היא לא אל המים אלא אל הכניסה למים, שהיא, לפי אלירז, חוויית הכרת המים. ויותר מעניין מזה, אלירז יכול היה לכתוב 'אני נכנס למים עד שאני נכנס במים', אבל הוא מוסיף את הפועל 'הולך', הולך עד שאני נכנס במים. לא חושב עד ש... לא מביט עד ש... אלא הולך, פיזית, עד שאני פוגש במים. עלינו להיות בתוך הדבר, במובן הכי בסיסי של להיות, על מנת להכיר בו. נעשה ונשמע.

ובהמשך אותו השיר, 'שם נשברים המים אל המים', כלומר ברגע ההכרה במים, הן מבחינה פיזית הן מבחינה תודעתית, הם נשברים (כאילו שמים יכולים להישבר. היי, אני צורח, הם יכולים!), אלא שהם אינם נשברים אל משהו אחר, אל קיום אחר לגמרי, הם נשברים אל עוד מים, מים אחרים. וכך, בדרכו, אלירז מלמד אותי שיש מים ויש מים ויש מיליון דרכים להכיר את המים. הוא לא מאחד את תופעת המים עם שאר התופעות בעולם אלא מייחד אותה שוב ושוב ושוב.

ואולי כך:
אֵין הַיּוֹם הַרְבֵּה מַה לִּרְאוֹת
אֲבָל מָחָר יִהְיֶה

(עמ' 15)

קל לקרוא את ישראל אלירז ולדמיין את הבודהה מקריא משיריו. יש משהו בחיפוש הנון-טרנסצנדנטי של אלירז התואם את תפיסת הבודהיזם המסורתי, הטרוודי, זה המאמין בבודהה ההיסטורי ובתורתו. אפשר לראות זאת אפילו באמת הראשונה של הבודהה 'החיים הם סבל'. הפנייה לחיים עצמם כמשהו חי ונושם ועומד בפני עצמו אינה תואמת את התפיסה היהודית לפיה יש תכנית-על שבה אנו משתלבים באופן אקטיבי יותר או פחות. כלומר, יש לנו השפעה מסוימת על מהלך העניינים אבל המפקד הראשי, בעל המאה ובעל הדעה, הוא אלוהים. הבודהיזם גורס כי לכל אחד האפשרות 'להתעורר' אל החיים כמות שהם.

שירת אלירז היא בהרבה מובנים שירת הדברים או שירת ההתעוררות אל הדברים. 'שכחנו את פלא היותנו בתוך העולם', הוא כותב בספר אחר (בשבח הדברים החולפים), 'מה שקורה בו קורה בלי הפוגה'. ניתן ממש לדמיין את הבודהה טופח על שכמו של אלירז כמורה גאה בתלמידו המצטיין.

והנה, בציטוט למעלה, אלירז כותב במפורש 'אין היום הרבה מה לראות'. חבר'ה, אפשר ללכת הביתה, אין כלום היום, וגם לא יהיה, לילה טוב. האם כך מדבר מי ש'לא חדל להביט במה שאינו חדל להשתנות' (עמ' 24)? אלא שעיון מדוקדק במשפט הראשון מגלה כי אלירז אומר שאין היום הרבה מה לראות, כלומר, לא כל יום הוא אקסטזה רוחנית מופלאה, התעוררות מחדש, אלא לעתים, מה לעשות, הימים חולפים ללא חדשות מרעישות. זה אולי לא בודהיסטי במיוחד אבל זה בהחלט יהודי ובכל מקרה מנכיח מציאות קונקרטית שהיא לא תמיד מלאת עניין אבל היא לעולם לא חסרת עניין לחלוטין. בנוסף, המשפט השני מחזיר את 'פלא היותנו בתוך העולם' למרכז העניינים - 'אבל מחר יהיה', כלומר אל תאבדו את התקווה, חבר'ה, מחר יהיה הרבה יותר מעניין.

ויותר מכך, בינינו, מה באמת ישתנה מחר? יהיה פחות חם? הבוס בעבודה יהיה יותר נחמד? מובן שלא, אלא שאלירז הוא הומניסט גדול. הוא מאמין בשינוי הפנימי, ובעצם היחיד, שניתן לעשות. אין היום הרבה מה לראות אבל מחר תקום אחֵר ויהיה גם יהיה מה לראות.

אני מתחיל שוב:
אֲנִי מַדְלִיק גַּפְרוּר בְּתוֹךְ הַפֶּה

לֹא שֶׁיֵּשׁ לִי מַה לּוֹמַר
עַל הָעוֹלָם

(עמ' 45)

היה לי פעם חבר שהיה עושה את הטריק הזה. מדליק גפרור ואז מכניס אותו לפה ושולף אותו, מכובה ומעושן. זה כמובן לא טריק וכל אחד יכול לעשות זאת בביטחון מלא. גפרור לא יכול לדלוק בתוך הפה. ככה זה.

אבל אלירז יכול. הגפרור שלו הוא השירה והיא דלוקה כל הזמן. אין כיום, למיטב ידיעתי, משורר פורה כמו אלירז אשר הפך את השירה למקצוע לכל דבר. הגפרור שלו לא נדלק בעקבות מראה, מחשבה, תובנה או רגש, הוא דלוק תמיד, מאיר את העולם בדרכו הייחודית.

אפשר להסתכל על המשפט הזה גם בצורה פסימית. יש גפרור, יש גם פעולה של הדלקה, אבל אין בעירה, היא נמוגה בתוך הפה. השירה שלי לא מגיעה אליכם. משורר של משוררים, מכנים אותו. מוזר קצת, לא?!

את השורה השנייה אני מרשה לעצמי לקרוא כרצוני (וזו עוד אחת ממעלותיו של אלירז, הוא מרשה לקורא להיות מה שהוא, כלומר קורא). לא, אלירז, אין לך מה להגיד על העולם, אבל יש לך דרך להגיד את העולם. אני נותן לאלירז לשנות אותי, כי פעם אחר פעם הוא מצליח לגרום לי לחשוב שהנה הגפרור של החבר שלי יצא מפיו דולק ובהיר.



* ישראל אלירז, ליד המים / אגסים, הוצ' קשב לשירה, 2011.


© כל הזכויות שמורות למחברים


לראש הדף