דף פותח

ישראל אלירז
  לא מבקש דבר מלבד להיות נוכח
  מה שעבר כאן עדיין כאן
  כשתתבטל הפסולת תופיע הצורה

גלעד מאירי
  ישראלירז: פרידה בשלושה חלקים מישראל אלירז

נועה שקרג'י
  'והכי נורא שלא מתים מזה'

עודד פלד
  בין המילה לנקודת האַל-כתיבה

הדס גלעד
  כוס קפה מאוחרת עם משורר התלם

חוה פנחס-כהן
  המקום שנתן לי שמו

רון דהן
  גפרור בוער בפה (רשימה)
  פגישה עם ישראל אלירז (שיר)

סיון הר-שפי
  שירה מכניסת אורחים (רשימה)
  מחדר לחדר (שירים)

ענת לוין
  הרהור על 'דברים דחופים'

דיתי רונן
  שיחות עם אלירז


הנחיות למחברים + צרו קשר

בניית אתר: גבריאלה אלישע

רזולוציה מיטבית: 1280x800




ארכיון
גיליון שלישי, מארס 2016
גיליון שני, פברואר 2016
גיליון ראשון, דצמבר 2015





 
אספקלריה: כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, גיליון ג, מארס 2016
אספקלריה : כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע
איריס איריסיה קובליו, דיוקן המשורר ישראל אלירז, צבעי מים, 2016
איריס איריסיה קובליו, דיוקן המשורר ישראל אלירז, צבעי מים, 2016

לפני כחודש, ב-22 במארס 2016, קראתי על עזיבתו של ישראל אלירז את העולם. זה היה בפוסט של חוה פנחס-כהן בפייסבוק. שנים ארוכות לא היה לי שום קשר אתו, לא ידעתי דבר על מחלתו, ולכן מותו היה עבורי בלתי צפוי והכה אותי בתדהמה. גלעד מאירי מיטיב לתאר את ההרגשה: 'התשוקה העזה שלו לשירה יצרה את התחושה האשלייתית של נצח בפעולה'. והנה הנצח הזה נקטע, במובן הפיזי לפחות. בדיוק התכוונתי לפנות לאלירז ולבקש ממנו שירים לאספקלריה. גם היה בדעתי להמליץ עליו לפרס ישראל, אך המחשבה לא הבשילה לידי מעשה. לא הייתי ערה לזמן ההולך וכלה ביחס אליו.
   נותרנו בתחושה מסוימת של יתמות, של חֶסר. הגיליון הזה הוא מרחב זיכרון לאיש ולמשורר האהוב ישראל אלירז. חלק מן הטקסטים המופיעים כאן נכתבו לפני מותו, חלקם לאחר מותו. כינסתי אותם כאן כדי שיהיה לנו מקום להתגדר בו, מרחב זיכרון אישי, שאחריו יבואו ודאי עוד ועוד מרחבים. אלירז כתב לפחות כמו עשרה משוררים ביחד, והשאיר קורפוס שירי עשיר שיעסיק ודאי כמה וכמה חוקרי ספרות וייתן השראה למשוררי העתיד (בנוסף למשוררי ההווה שכבר מושפעים ממנו ומתכתבים אתו).
   בפתח הגיליון דיוקנו של ישראל אלירז שציירה האמנית איריס איריסיה קובליו יום לאחר שליוותה אותו בדרכו האחרונה. על ההיכרות שלה עם אלירז היא כותבת: 'את המשורר ישראל אלירז ז"ל הכרתי בתחילת שנות השמונים באקדמיה למוזיקה בירושלים במסגרת שיעורי העשרה לסטודנטים בקומפוזיציה. אלירז הביא לנו מדי שבוע הייקו ומתוך החסכנות המדייקת של השורות הקצרות הפלגנו אתו לאינסוף התובנות על מה שנוכח ומתגלם בעולמנו'.
   לאחר מכן באים שלושה מחזורי שירים של ישראל אלירז שפרסמתי לפני שנים רבות ב'מרפסת' (כתב עת לשירה בעריכתי, מודפס) וב'שיר חדש' (מקוון). אם לשאול את מילותיו של אלירז ניתן לומר על שירתו (ואולי גם על האיש עצמו) שהיא 'יַהֲלוֹם מְצֻחְצָח שֶׁלֹּא מְבַקֵּשׁ כְּלוּם מִלְּבַד לִהְיוֹת נוֹכֵחַ'.
   גלעד מאירי נפרד מאלירז ברשימה רב-ממדית הכוללת את הצד הבינאישי, הספרותי והביוגרפי. מרגש לקרוא שהמילים האחרונות שאמר אלירז למאירי הן: 'אני רק רוצה להגיד שאני אוהב אתכם', כאילו לבו ניבא לו את הפרידה הקרובה.
   נועה שקרג'י מתעכבת על הצד המדיטטיבי בשירת אלירז, על הזרימה האטית, ומדמה את כתיבת השירים שלו לתרגול יוגה של 'תנוחות מחשבה ונפש מסובכות יותר ופחות'.
   עודד פלד כתב את מאמרו על שירת אלירז לפני כעשור, כאשר מלאו לאלירז שבעים שנה: 'אין התחכמות בשירת אלירז. הוא עושה את דרכו במרחב מתעתע-לעתים של חושים ותחושות על-מנת להגיע אל מה שמֵעֵבֶר לו, אל המטפיזי, תוך חיפוש אחר אינספור חיבורים בין עפר ורקיע, בין סתמי למופלא, בין המילה לנקודת האַל-כתיבה'.
   הדס גלעד תוהה איך חוותה תודעתו של אלירז את המעבר לעולם האחר, ועל שירתו היא כותבת: 'קראתי לו משורר התלם. [...] ישראל אלירז כתב מבאר אחת, חרש את אותו תלם, עונה אחר עונה. הוא סירב להלחנה של שיריו. יש להם מוזיקה משלהם, אמר. אני פותחת בספר: "העולם מחזיק בידי ואני לא".'
   חוה פנחס-כהן תרמה לגיליון שיר המוקדש לאלירז. השיר עוסק במושג בית - בית במרחב הפיזי וגם בית במרחב השפה: 'הַבַּיִת שֶׁיָּכֹלְתִּי / לַעֲשׂוֹת בְּפַרְבַּר הַשָּׂפָה / בֵּין מְבוֹכֵי עִיר גְּדוֹלָה' - מטפורה יפה המדמה את השפה כעיר גדולה ואת קורפוס שירתו של כל משורר לבית בתוכה.
   רון דהן מתאר פגישה עם אלירז: 'יָשַׁבְתִּי עַל סַפְסָל לִגְדוֹת הָאֲגַם בִּקְיוֹטוֹ / מִתַּחַת לְעֵץ דֻּבְדְּבָן / וְנִסִּיתִי לְהַכְרִיעַ מַה יוֹתֵר יָפֶה: // הִשְׁתַּפְּלוּת הַלָּבָן אֶל הַמַּיִם / אוֹ שִׁיר שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֱלִירָז'. הקסם הוא בהשוואת מין בשאינו מינו.
   סיון הר-שפי וענת לוין מוצאות בשירת אלירז הזמנה, הכנסת אורחים. הר-שפי מגלה סוד ממעבדת הכתיבה שלה: 'בספריו של אלירז נכתבו רבים משיריי. מצאתי בו קן חם לכתיבתי. [...] שורה, רווח, שורה, שני מרווחים [...] המרווחים הללו הם גם שהזמינו אותי להיכנס ביניהם ולכתוב' - סוג של סימביוזה; ולוין כותבת 'שיר שלך הוא תמיד הזמנה לבוא [...] כלומר, אתה אומר למישהו, שלפעמים הוא אני, הי, בואי, שבי רגע על ידי, תסתכלי לכיוון, רואָה? הנה עץ, בוקר, פריחה, אישה. האור. [...] תמיד אני באה לשבת לידך, ישראל' - מדהים כוחה של השירה ליצור קרבת נפש בין אנשים, משוררים, אף בטרם יכירו זה את זה בממד המציאות.
   ולבסוף חותמת את הגיליון דיתי רונן בשיר המוקדש לאלירז. אף היא, כמו הר-שפי, מתייחסת למילים ולשתיקות ולרווחים ביניהן, ובאופן פרטי כתבה לי: 'למעשה כל מה שאני כותבת מתכתב עם כתיבתו, נמצא בדיאלוג מתמיד אתו ונמשך מתוך שיחותינו שבעבר אל עבר שיחותינו שבעתיד'.

   יהי זכרו ברוך!


בברכת אושר ושיר חדש
גבריאלה אלישע
18 באפריל 2016




לראש הדף