דף פותח

אסתר אטינגר
  המדוזה...

מיה טבת דיין
  אחריות

ריקי דסקל
  המדרגות הספרדיות

יובל גלעד
  בִּכפר אוסטרי

יהודית דריגס
  פלאית

שרה כּוֹי
  עברית

גלית ארז-פתאל
  אריג עשוי 'שפת אם'

ענת גנאור
  חזיון פנים

ענת דוברת בן-עזרא
  אני טיפת היין שחומקת

יהודית אוריה
  מתוך 'שָׁקוֹנָה לצבייה'


שיר מתוך ספר חדש
אידה צוֹרית
  הביתה

יערה בן-דוד
  קיימת


הנחיות למחברים + צרו קשר

בניית אתר: גבריאלה אלישע

רזולוציה מיטבית: 1280x800




ארכיון
גיליון שני, פברואר 2016
גיליון ראשון, דצמבר 2015





 
אספקלריה: כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, גיליון ג, מארס 2016
אספקלריה : כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע
פול רנסון (Paul Ranson, צרפת 1909-1864) / עץ תפוח עם פירות אדומים
פול רנסון (Paul Ranson, צרפת 1909-1864) / עץ תפוח עם פירות אדומים

והפעם אסתר אטינגר פותחת את האספקלריה השלישית בשלושה שירים שכולם מתרחשים בלילה. בשיר 'בנדודֵי הלילה', כאשר הלילה נודד או שנתה נודדת, היא משננת את מספר הטלפון של אמהּ (ככל הנראה): 'וּכְבָר עָבְרוּ כִּמְעַט שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מֵאָז טִלְפַּנְתִּי, מֵאָז עָנִית לִי, / מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ וְהַמִּסְפָּר עוֹד מְקֻעְקָע אֶצְלִי'. הקשר אם-בת הוא נצחי, ודברים סימבוליים, כגון מספר טלפון, נשארים חקוקים בתודעה, גם לאחר שש עשרה שנים של דממה אלחוטית. באישון לילה, כשהיא מנסה לישון, כשהאדם מתייחד לגמרי עם עצמו ועם מאווייו הכמוסים ביותר, מתעוררים הגעגועים, הצורך, לשוחח עם האם, לשמוע שוב את קולה, ומספר הטלפון שאִפשר את הקשר בעבר - אף שכבר אין בו חפץ, עדיין חרות בזיכרון, 'מקועקע' (המספר המקועקע מהדהד מספרים מקועקעים אחרים, ואינני יודעת אם יש להדהוד הזה משמעות ביוגרפית).
   בשיר 'אחריות' של מיה טבת דיין זה תצלום הנושא את זכר האם, והשיר מספק תובנה מדוע החלק מייצג את השלם, הפירורים את כיכר הלחם: 'חַיֵּינוּ קְטַנִּים מִכְּדֵי לָשֵׂאת זִכְרוֹנוֹת גְּדוֹלִים / אַךְ לְחֶלְקֵי זִכָּרוֹן יֵשׁ לָנוּ / מָקוֹם, כִּנְמָלִים הַנּוֹשְׂאוֹת עַל גַּבֵּיהֶן / פֵּרוּרִים פֵּרוּרִים מִמָּה שֶׁהָיְתָה / כִּכָּר שֶׁל לֶחֶם'.
   השיר 'המדרגות הספרדיות' של ריקי דסקל מתרחש ברומא והוא מאזכר כמה מהאטרקציות התיירותיות הבולטות בה. גם השיר הזה עוסק בדברים הסימבוליים הנשארים לאחר מוֹת, או ליתר דיוק, בהנצחת החיים ההולכים וכלים, כמו 'טַבְלַת הַפְּלִיז הַנּוֹשֵׂאת אֶת שְׁמוֹ' של מאן דהוא, והבית שבו התגורר המשורר האנגלי ג'ון קיטס, המוקדש לו וליצירתו. הדברים עצמם הולכים וכלים, נותרים הייצוגים שלהם, זיכרונות, מזכרות: מספר טלפון, תצלום ממוסגר, טבלת פליז.
   מרומא אנחנו ממריאים בטיסה ישירה לשיר של יובל גלעד המתרחש בכפר אוסטרי קטן, ושם 'לוּחַ מוֹדָעוֹת / בְּבֵית הָעִירִיָּה / מְעַדְכֵּן תָּמִיד / מִי מֵת וְנוֹלָד'. בערכים אנציקלופדיים למשל, בין שני האירועים החד-פעמיים בחייו של אדם - לידה ומוות - יש מקף. החיים על כל הדרמות שבהם מתמצים במקף קטן (למשל ג'ון קיטס 1821-1795).
   מבית העירייה אנו עפים היישר אל החלל החיצון בשיר של יהודית דריגס, ושם משהו משתבש בנחיתה: 'מְקַפֶּצֶת לַמֶּרְחָק וְלַגֹּבַה / עֲדַיִן מַאֲמִינָה שֶׁאֶטָּעֵן מֵהַשֶּׁמֶש / אֲבָל אֲנִי בְּצִלּוֹ שֶׁל צוּק / אֵיךְ אֲקַבֵּל תְּמוּנַת פָּנוֹרָמָה שֶׁל חַיַּי?' אף שהמתואר בשיר נשמע כמו מדע בדיוני, הוא מבוסס על אירוע אמתי שדוּוח בעיתונות בנובמבר 2014.
   שרה כוי, שנולדה וגדלה באוקראינה, מדברת את שבחי העברית ועורכת השוואה מעניינת בין הרוסית לעברית. הרוסית היא שפת השכל והרעיונות הנשגבים ואילו העברית היא פיזית, רגשית, נוגעת, ואולי שתיהן יחד מעניקות לה את האיזון הרצוי. נדמה לי שבמבנה העומק, טקסט קצר זה שכותרתו 'עברית' מקפל בתוכו את הקונפליקט התרבותי בין התרבות הרוסית לתרבות הישראלית. המשוררת-הדוברת מתריסה כנגד התפיסה האליטיסטית לפיה התרבות הרוסית היא תרבות אירופית גבוהה לעומת התרבות הישראלית הלוונטינית הנחותה ממנה. תחת המבט המתנשא מציעה שרה כוי מבט שוויוני יותר, בגובה העיניים, שהוא מבט מגשר ומפשר, והיא אומרת שגם לצווטייבה יש מה ללמוד מהשירה העברית, כלומר אין גבוה ונמוך, אבל יש איכויות שונות. והיא המשוררת בת המזל שרה כוי שבאה משפה ומתרבות אחת והתערתה בשפה ובתרבות שנייה, עד כדי כך שהיא כותבת שירה נפלאה בעברית, נהנית מכל העולמות, מהשמים של הרוסית ומהאדמה של העברית.
   גלית ארז-פתאל ששפת האם שלה עברית, אך היא חיה גם בצרפתית, מתכתבת עם הטקסט של שרה כוי בדבר הדו-לשוניות וגם עם השירים של אסתר אטינגר ומיה טבת-דיין בעניין האם. בשירהּ 'אריג עשוי שפת אם' שפת האם מתוארת כאם - מחבקת, עוטפת, מנחמת - וכמלבוש לנפש החשופה, הפגיעה: 'כְּשֶׁעוֹר נַפְשִׁי הֶחָשׂוּף / יְבַקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּף / מִפְּנֵי צִנָּתוֹ שֶׁל רוּחַ חָרְפִּי / אֶכְרֹךְ מִסְּבִיבוֹ בַּד יָקָר וְאָרֹךְ / אָרוּג מִלִּים וְקִשּׁוּטֵי פְּנִינִים / מִצְטַלְצְלִים שֶׁל לָשׁוֹן'.
   השיר 'חזיון פנים' של ענת גנאור מתכתב עם השיר של אסתר אטינגר בגיליון זה, שכותרתו 'יחד הן יושבות בלילה על שרפרף נמוך או על ספה'. במדיטציית נר מתרחש החיזיון וכל הפָּנים של הדוברת-המשוררת - למן הלידה ועד הסוף שטרם הגיע אבל הוא בלתי נמנע - מוצפנים בשלהבת הנר, נולדים זה מתוך זה ונמוגים זה אל תוך זה: 'וְאָז הִתְחַוֵּר לִי שֶׁאֵלֶּה פָּנַי שֶׁמֻּצְפָּנִים פֹּה, בְּעֹמֶק הַנֵּר'. זהו פרסום ראשון של ענת ונראה לי שיש בו הבטחה.
   ענת דוברת בן-עזרא מתחברת לאצבע אלוהים ועושה קסמים באצבעותיה: 'הַלַּיְלָה / בְּאֶצְבְּעוֹת / כַּף יָדִי / הָאַחַת / הִצְלַחְתִּי לְהַפְשִׁיל / אֶת הַחֹשֶׁךְ מֵעַל הַדְּבָרִים // בְּאֶצְבְּעוֹת / כַּף יָדִי / הַשְּׁנִיָּה / מָשַׁכְתִּי אֵלַי אֶת הָעוֹלָם'.
   יהודית אוריה מופיעה כאן בשלושה שירים נבחרים מתוך יצירתה המונומנטלית 'צבאים' שתראה אור בקרוב - יש להט רליגיוזי וארוטי בשיריה והיא נוגעת בנשגב. 'אַתָּה מוֹשִׁיט יָד וּבוֹרֵא כִּי / אֵינְךָ יָכוֹל אַחֶרֶת, וַאֲנִי / מַבִּיטָה בְּהִשְׁתָּאוּת אֵיךְ / הַגֶּשֶׁם נוֹשֵׁם כְּיַלְדִּי, / כְּיַלְדְּךָ, אֵיךְ הַכֹּל נִבְרָא מִלְּבָבְךָ / כְּכוֹכַב לֶכֶת שֶׁל עוֹרְרוּת, זַכְרוּת, יֹפִי'.
   במדור שיר מתוך ספר חדש בחרתי את השיר 'הביתה' מאת אידה צוֹרית. השיר מנסה לברר את המושג 'בית' אצל הנוטים למות המבקשים לשוב הביתה: 'הַבַּיְתָה זֶה גַּעְגּוּעִים לָרֶחֶם? לְאִמָּא? / לְאִמָּא אֲדָמָה? / הַבַּיְתָה זֶה מְקוֹר הָרֹגַע הַסּוֹפִי / וְהַמֻּחְלָט, כְּשֶׁמֵּאֹפֶק עַד אֹפֶק רַק / יְרֹק שָׂדוֹת וְכִבְמַטֵּה קֶסֶם נוֹשְׁרוֹת / הַחֲרָדוֹת?' ואת השיר 'קיימת' מאת יערה בן-דוד - שיר עדין ויפה שגם בו, כמו בשירים אחרים בגיליון זה, נמצא ההעדר: 'מִכָּל הַיֹּפִי הַזֶּה עוֹלֶה טַעֲמוֹ שֶׁל הֶעְדֵּר / שֶׁאֵין לִטְעוֹת בּוֹ. הַטּוֹב בָּעוֹלָמוֹת'.


בברכת אושר ושיר חדש
גבריאלה אלישע




לראש הדף