דף פותח

ריקי דסקל
  הטבעת של שימבורסקה...

אסתר אטינגר
  בחדר

דפנה ערוד
  במרפסת הכחולה

שרה כּוֹי
  אהבה לצורתךְ

יהודית אוֹריה
  מתוך 'צבאים'

דיתי רונן
  שירים מן המחילה

יקיר בן-משה
  במרחק עוד נשיר

איריס אלִיה כהן
  רות

איריס איריסיה קובליו
  שירי הר הכתר הפראי

איריס שני
  רביעייה לאחרית הימים

יובל גלעד
  באך צעד ימים

גבריאלה אלישע
  על 'בית קברות לשירים' מאת יובל גלעד


צרו קשר

בניית אתר: גבריאלה אלישע

רזולוציה מיטבית: 1280x800









 
אספקלריה: גיליון לשירה בעריכת גבריאלה אלישע, דצמבר 2015
אספקלריה : כתב עת לשירה בעריכת גבריאלה אלישע

ברוכים הבאים

דפנה ערוד / יער חולם, שמן על קנווס
דפנה ערוד / יער חולם, שמן על קנווס

אל סצנת כתבי העת לשירה הרוחשת באינטרנט ומחוצה לה אני מוסיפה עוד התרחשות אחת. לא ברור כרגע אם זו התרחשות חד-פעמית או אם יהיה לה המשך. ימים יגידו. כך או אחרת, אני שמחה להציג את נבחרת המשוררים והשירים שכינסתי כאן.
   בשירים של ריקי דסקל יש לפחות שני רבדים: נגלה ונסתר. בנגלה יש סיפור קטן, אירוע, התרחשות, וקצת יותר עמוק יש סוגיה פילוסופית סבוכה, כמו שאלת היחס בין הייצוג המילולי של הדברים לדברים עצמם - כך למשל בשירים 'המילה ברית' ו'אולי זה אלוהים'; אמרתי שני רבדים, ואולי אף ארבעת חלקי הפרדס נמצאים שם. התחושה היא שבהתעמקות (או חפירה) נוספת אפשר לחשוף עוד ועוד דברים-רבדים וקשרים שלא מתגלים מיד במבט ראשון. כמו כן ריקי דסקל מפתיעה במטפורות רעננות וחד-פעמיות - 'קִמְטֵי הָעֵינַיִם רַגְלֵי צִפּוֹר פִּלְאִית, מַבָּטָהּ כֶּסֶת מִתְאַוְרֶרֶת עַל חַלּוֹן' - מה זאת אומרת 'מַבָּטָהּ כֶּסֶת מִתְאַוְרֶרֶת עַל חַלּוֹן'?! האניגמטי מהלך קסם.
   אסתר אטינגר בשיר-מכתב לידיד בארץ רחוקה - המוזיקה הממלאת את החדר הקטן הופכת אותו לאולם קונצרטים ולהיכל שמימי בו שרים המלאכים: 'הַחֶדֶר הַקָּטָן נִמְלָא מוּזִיקָה./ יֵשׁ בּוֹ תִּזְמֹרֶת וְנַגָּנִים / זִמְרַת אֱנוֹשׁ וְשִׁירַת מַלְאָכִים'. המוזיקה כמרכבה אל ידיד בארץ רחוקה, ביחד עם אור השמש והירח, מביאה מזור ללב המתגעגע.
   דפנה ערוד, ציירת ומשוררת, מופיעה בשיר ובציור 'במרפסת הכחולה'. לא ברור אם הציור מאייר את השיר, או השיר מתמלל את הציור, אך המרפסת הכחולה, הפורחת, נותרה ריקה. האהובה עזבה. שיר אהבה או מוטב שיר פרידה או היינו הך, הא בהא תליא. בראש הדף הזה תלוי ציור נוסף של דפנה ערוד 'יער חולם', והוא כאספקלריה המאירה.
   שרה כּוֹי, שספר שיריה הראשון 'מלכת הזמנים העצובים' ראה אור בשנה האחרונה, מביאה לנו שירי אהבה חידתיים, ולשאלה הבלתי נלאית מה זה אלוהים, היא מציעה את התשובות האלה: 'אֱלֹהִים זֶה שִׂיחַ שׂוֹרֵט. / שַׁחְמָט סִינִי / שֶׁל אֲוִיר / וְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת. / חָתוּל מְדַבֵּר לְמַרְגְּלוֹת הָאַסְלָה. / רֵיחַ מָשִׁיחַ. / אֱלֹהִים יוֹנָה חֲבוּטָה / בּוֹרַחַת מִקְּרִיאָתִי / לְתוֹכִי'. אפשר להבין מזה שאלוהים הוא הכול ונמצא בכול ואפשר לתפוס אותו בכל הכלים העומדים לרשותנו. בתור שיח שורט, הוא מוחשי ואפשר לתפוס אותו בחושים; וכמו שחמט סיני שהוא משחק מחשבה אפשר לתפוס אותו במחשבה, בידיעה, וגם במשחק; ואפשר לתפוס אותו בחלום ובאינטואיציה ("בעיניים עצומות"), ובדוקטרינה דתית ("ריח משיח"), ואין לאן לברוח ממנו ("אלוהים יונה חבוטה / בורחת מקריאתי / לתוכי"). ובלשון נעים זמירות ישראל "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך" (תהלים קלט ח). ואלוהים עצמו איננו סופרמן, הוא יונה, וכל מה שיונה מסמלת, אבל הוא יונה חבוטה, אולי מאינסוף החבטות שחובטים בו בני האדם...
   גם יהודית אוריה במחזור שירים יפהפה נוגעת במופלא, 'הַבְּכִי שֶׁלִּי מְצַיֵּר אֶת אֱלֹהִים / הוּא שִׁפְחַת הָאֱלֹהִים // אֲנִי מְעִזָּה לִכְתֹּב אֶת אֱלֹהִים / אֲנִי מְעִזָּה לֶאֱהֹב אוֹתְךָ'. נדמה שהשראה גבוהה פוקדת את המשוררת ומכתיבה לה דברי שירה, מה שמזכיר את התגלות המגיד בקבלה היהודית: 'הַשִּׁיר מֵעִיר אוֹתִי בַּלַּיְלָה / הוּא בָּא אֵלַי וּמַרְאֶה לִי / אֶת מְחוֹג הַשִּׁיר'.
   דיתי רונן, במחזור שירים מפואר אף הוא, מתבוננת במבט-על על הזמן, הגוף, הגוף הנע בזמן ובמרחב הקטן שבתוך המרחב הגדול, ומנסחת תובנות פילוסופיות (נראה לי נוסח קוהלת), ובשורה התחתונה הכול הולך אל הבלתי נמנע: 'אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת סִימָנִים בָּעֲנָנִים / סִימָנִים בָּאֲדָמָה / [...] בַּחֲלוֹמוֹת / וּבְהָקִיץ / וּבְאֵין מוֹצָא / חוֹרֶצֶת אֶת יָמַי שֶׁלִּי / כָּל פַּעַם חָרִיץ אֶחָד / עָמֹק / לִמְחִלָּה'.
   יקיר בן-משה, בשיר הומאז' 'לַשַּׂחְקָנִית הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים' חנה מרון, מנסה לאחוז בפרפטום מובילה, האינסופי הבלתי נתפס לעומת סופיות חיי האדם: 'בְּיוֹם הַהַלְוָיָה שֶׁל חַנָּה מָרוֹן אָחַזְתִּי בְּגַלֵּי הַיָּם / כְּמוֹ שִׂמְלַת כַּלָּה שֶׁאֵינָהּ נִגְמֶרֶת'.
   איריס אליה כהן מדליקה נר זיכרון פואטי ומתארת את עלייתה השמימה של המשוררת והסופרת רות בלומרט שנפרדה מן העולם לפני כשנה ב-22 בדצמבר 2014. 'תַּמָּה רוּת אֲבָל אוֹרָהּ / לֹא מֵת, וּנְשָׁמָה זַכָּה / פְּשׁוּטָה מִגּוּף / נִדְלֶקֶת עוֹד זוֹרַחַת / בְּמָקוֹם אַחֵר'.
   איריס איריסיה קובליו, ציירת ומשוררת, במחזור שירים אקוורליים עדינים ממהרת אל ענן כסוף על ראש ההר, אך הענן מתרחק. 'צִרְצָרֵי הַחִטָּה הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתַי / אֶל צִפֳּרֵי הַיַּעַר / אֲנַחְנוּ עוֹלִים בַּשְּׁבִיל הַמִּתְפַּתֵּל / אֶל עֲנַן הַכֶּסֶף / הַמִּתְרַחֵק'. את השירים מלווה ציור אקוורל פרי מכחולה.
   איריס שני, משוררת ומוזיקאית, ביצירה שירית מרשימה בת שמונה חלקים, עושה מחווה למלחין הצרפתי אוליביה מסיאן וליצירתו המוזיקלית 'רביעייה לאחרית הימים'. היצירה השירית, כמו היצירה המוזיקלית, נשענת על מוטיבים נוצריים ובה ציטוטים לרוב מחזון יוחנן. שירת הציפורים, השחרור והזמיר, ביחד עם צליל הרוח הנושב בצמרות - הם הליטורגיה הצלולה ביותר. 'מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ יַקְשִׁיב [...] / אֶת אֲשֶׁר נַפְשִׁי מְהַרְהֶרֶת / בִּשְׁעַת אַלְמָוֶת זוֹ שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת'.
   אחרון חביב, יובל גלעד מעמיד את האמנות הקלסית מול האמנות המודרנית ומתרפק על אמני העבר הגדולים שעבורם האמנות הייתה עבודת קודש והיו מתמחים באמנותם בין השאר על ידי למידה מאמנים שקדמו להם, לעומת אמני זמננו הריקניים ש'לֹא מְשָׁרְתִים כְּלוּם / פְּרָט לְעֵגֶל זָהָב / עָלוּב שֶׁל הַצְלָחָה / לֹא לוֹמְדִים דָּבָר / מִמְּשָׁרְתִים קוֹדְמִים'. ולבסוף רשימה קטנה שכתבתי על ספר שיריו 'בית קברות לשירים' שיצא לאור לפני כשש שנים, אך רק עכשיו זכיתי להכירו.


בברכת אושר ושיר חדש
גבריאלה אלישע
ערב חנוכה, 6 בדצמבר 2015





לראש הדף